מזונות, משמורת וזמני שהות ורכוש

ההליכים המשפטיים השכיחים בתחום דיני המשפחה, הינם- מזונות, משמורת וזמני שהות וחלוקת רכוש, ואלו מתקיימים בפני בתי המשפט לענייני משפחה או בתי הדין הרבניים.
 

משמורת וזמני שהות

במרוצת השנים אנו עדים יותר ויותר לשינוי המתרחש בפסיקה הישראלית, ברוח המגמה השוויונית בין המינים, כאשר בתי המשפט קובעים יותר ויותר משמורת משותפת להורים ואף משתמשים במונח "אחריות הורית משותפת", כאשר טובת הקטין היא שמנחה את ביהמ"ש, וזאת, בין היתר, בשל הצורך והשינוי במציאות הישראלית בה אימהות יוצאות לעבוד ואבות משתתפים בגידול הילדים באופן פעיל, מציאות אשר אינה עולה בקנה אחד הסברה כי ילדים צריכים להיות בחזקת אימם ולקיים זמני שהות עם האב.

המלצות דו"ח וועדת שניט משנת 2011, אימצו מודל של "אחריות הורית משותפת" המעמידה את טובת הילד כשיקול ראשון במעלה, ביטול חזקת הגיל הרך ושותפות באחריות ההורית למימוש זכויות הילד, אשר נשענת על מחקרים פסיכולוגיים עדכניים ועל אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. עצם פרסום ההמלצות יצר שינוי אשר בעקבותיו פסקי דין למשמורת משותפת הם כברירת מחדל.

"תוכנית ההורות" נעוצה בתפישת עולם לפיה, טובת הילד מחייבת חלוקה של האחריות ההורית בין שני ההורים, ומעורבות כל אחד מהם בכל אחד מהרבדים של חיי הקטינים. מחקרים רבים אשר נעשו בעניין מראים כי למשמורת המשותפת חלק ניכר בתחושת הביטחון של הקטינים, מאחר וכך ממשיך להתקיים קשר הדוק ויציב של הקטינים עם כל אחד מהוריהם, היוצר את הרצף שהיה טרם פירוד ההורים.

חשוב לציין כי בתי המשפט בוחנים כל מקרה לגופו, ועליהם להשתכנע כי הצדדים באמת ובתמים מעוניינים במשמורת משותפת, ולא לעשות בכך שימוש להשגת אינטרס כלכלי או אחר.

​

מזונות ילדים

הדין העברי קובע כי לאב יהודי החובה האבסולוטית והבלעדית לספק את צורכי צרכיהם ההכרחיים של הקטינים.

הלכת בית המשפט העליון אשר ניתנה בפסק דין מנומק בשנת 2017, יצרה מהפכה של ממש בתשלום דמי המזונות ילדים, כאשר מחיוב אבסולוטי של אב במזונות ילדיו הקטינים, נקבעה חלוקה יחסית בין ההורים, בדמי המזונות ילדים מעל גיל 6.

הלכת בית המשפט העליון קובעת כי כאשר ישנה משמורת משותפת דה פקטו בין בני הזוג, ההורים יתחלקו באופן שווה בחובת מזונות הילדים, ואף לעיתים כלל לא נפסקים מזונות ילדים וכל הורה נושא בהוצאות הילדים כשהם שוהים עמו. 

בתי המשפט הרחיבו את הלכת בית המשפט העליון גם למקרים בהם לא מתקיימת משמורת משותפת בפועל, אך מתקיימים זמני שהות נרחבים, שאז מתחשבים בפסיקת המזונות בזמני השהות של כל אחד מההורים עם הילדים ובהפרשי השכר שבין ההורים.

בתי המשפט לענייני משפחה עושים שימוש נרחב בהלכת בית המשפט העליון, כאמור גם בתיקים אשר לא נקבעה משמורת משותפת וזמני השהות אינם שוויוניים.

המהלך השיפוטי בו נוקטים בתי המשפט לענייני משפחה בקביעת גובה דמי מזונות הוא כדלהלן:
1. הערכת וקביעת צרכי הילדים, לפי רמת החיים אליה הורגלו הילדים ערב פירוד ההורים.
2. היכולות הכלכליות של ההורים, לא רק הכנסות פנויות כי אם יכולת כלכלית מכל מקור כלכלי.
3. קביעת יחסיות ביכולת הכלכלית של ההורים.
4. חלוקת זמני השהות עם הקטינים בפועל.

​

רכוש

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כלל לפיו עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג שנצברו במהלך חיי הנישואים, למעט נכסים שהיו למי מהם ערב הנישואין וסייגים נוספים שקובע החוק.

​

הלכת השיתוף קובעת את החלוקה בין בני זוג שאינם נשואים.

נכסי בני זוג הינם נכסי מקרקעין, מיטלטלין, זכויות סוציאליות, הון צבור וכל נכס אותו צברו הצדדים במהלך חיי השיתוף בניהם.

חשוב לדעת כי הפסיקה קבעה חריג לכלל זה, לפיו ישנם מקרים בהם חל על זוג חוק יחסי ממון, וחרף עובדה זו ניתן ללמוד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים שאינו אמור להתחלק בין הצדדים ולהחיל עליו שיתוף קנייני.

​

הפסיקה הבחינה בין סוגי נכסים שונים, כאשר דירת מגורים למשל, המהווה את לב ליבו של המשפחה, נחשבת לנכס אשר בית המשפט יגמיש את הדרישות להוכחת כוונת שיתוף לגביו בהשוואה לנכסים אחרים. 

יודגש כי על הטוען לשיתוף בדירת מגורים אשר היתה לבן זוגו ערב הנישואין, חלה חובת נטל הראיה ויהיה עליו להוכיח כי נסיבות התנהלותם של הצדדים במשך השנים מצביעות על כוונת שיתוף בנכס, לרבות, כי בני הזוג נהגו בדירת המגורים כדירתם של שניהם, שיפצו, השקיעו כספיהם בעיצובה, שילמו משכנתא על הדירה מחשבונם המשותף ועוד, כאשר אלו מעידים על כוונת שיתוף מובהקת.